חיפה 2003

28 במרץ 2003. חיפה

'עידו, קום'. זוג ידיים ניערו קלות את גופי. הסתובבתי לצד השני וניסיתי לכסות את ראשי בשמיכה.

'המשחק מתחיל, אתה הולך לפספס את המצ' אפ הגדול בכל הזמנים….' שמעתי את אבי לוחש לי באוזן, מזיז את השמיכה. הוא תמיד ידע לגעת בנקודות הרגישות.

התהפכתי על גבי ופקחתי את עיניי. חושך מוחלט שרר בחדר ורק אור קטן נכנס מהחריץ שהשאיר אבי בין הדלת לקיר חדרי. שמעתי את צעדיו מתרחקים ואותו מתיישב בכורסה.

טיפות הגשם דפקו על החלון, הורדתי רגל אחת מהמיטה וקפאתי. החזרתי אותה מיד חזרה לשמיכה.

אני אמות מקור, חשבתי לעצמי בעודי נאבק עם עצמי להשאיר את עיניי פקוחות. ידעתי שאתחרט כל החיים אם לא אקום לראות את המשחק. קובי נגד מייקל בפעם האחרונה.

הדלקתי את המנורה הקטנה על יד השידה. פוסטר ענק של קובי בראיינט נראה מבין הצללים. עיקמתי את שפתיי לחצי חיוך וקפצתי מהמיטה. ניגשתי לארון להוציא את הסוודר הסגול שלי. הנחתי את ידי על המדף והתחלתי להזיז את הבגדים עד שארגיש את המרקם החלק שלו. אחרי כ-5 שניות של חיפושים עליתי הכסא כדי לראות את הבגדים על המדף. הוא לא היה שם.

יצאתי עטוף בשמיכה לסלון. אבא ישב בכורסה שקוע במסך וכלל לא הבחין ביץ הוא שתה תה חם.

-אבא, איפה הסוו…' התחלתי לשאול כשלפתע הבחנתי בסוודר הסגול שלי מקופל בצורה מושלמת ומעליו גופיה צהובה של הלייקרס מס' 8.

התיישבתי על הספה על יד אבי והתחלתי מותח לאט את שרלוולי הסוודר לצדדים. לבשתי את הגופיה מעל.

אבא ישב בגופיה של הבולס 23 של ג'ורדן וצעיף אדום של שיקגו עוטף את צווארו.

-הלייקרס חלשים העונה, יש מצב שוושינגטון יפתיעו. הוא אמר מבלי להוריד מבט מהמסך.

לא עניתי. רק גיכחתי בלב. אין סיכוי. בשביל קובי המצ'אפ הזה הוא אישי.

ואכן צדקתי. תצוגה פנומנלית של בראיינט השפילה את הויזארדס חסרי האונים. קליעות בפיידאווי, שלשות עם יד בפרצוף, מכל טווח ומול כל שומר. זה הרגיש כמו משחק מחשב. את המחצית הראשונה קובי סיים עם 42 נק'. ובסיום -108-94 ללייקרס

55 נק' 5 ריב' 3 אס' מול 23 נק' ו-4 אס'. במצ'אפ האישי מול ג'ורדן. היה בזה משהו סמלי. בארה"ב הם קוראים לזה העברת הלפיד. ואכן כך זה הרגיש. זה התחיל עוד אז, ב-1998 בניו יורק כשהילד עם האפרו הטביע מול מי שנחשב כשליט של הליגה באותן שנים. היום זה היה רשמי.

המשחק נגמר לקראת השעה 8 יום שבת. הרגשתי איך עיניי מתחילות להיעצם. הייתי מלא אדרנלין מהתצוגה שראיתי זה עתה. פסעתי בצעדים מרוחים לכיוון חדרי, עטוף בשמיכה מכף רגל ועד ראש.

-אני מקווה שאתה הולך להחליף לבגדי ספורט… שמעתי מעבר לגבי את אבי אומר בקול בטוח מאוד. מחכה לך בעוד 10 דק' בחוץ.

הרגשתי את גופי מרוקן ואת ראשי כבד ועומד ליפול מרוב עייפות. נכנסתי לחדר וניגשתי לארון הבגדים. הוצאתי את נעלי הספורט שלי. לבשתי את הגופיה מתחת לסוודר ומעל מכנסי הלייקרס מכנס ארוך. כדור הספולדינג היה מונח מתחת לשולחן הכתיבה.

יצאתי החוצה. אבא עמד לבוש בחליפת ספורט של נייקי ומגבת על כתפו.

כמו בכל הליכה למגרש כדררתי לאורך כל הדרך. הייתי צריך להקפיץ בכל יד כמות שווה של כדרורים מבלי לפגוע בשלוליות וכמה שפחות לתפוס את הכדור בשתי ידיים. הגענו לאולם הסמוך לביתנו. אבא פתח המנעול ונכנסנו.

אבא עלה לפרקט והביט סביבו. האור היה מינורי ורוב המגרש חשוך. הסלים נבלעו על רקע המושבים הכהים.

התחלתי בינתיים לרוץ מסביב למגרש סופר סיבובים. 12, 13, 14 . אבא קרא לי והתחלנו להתמסר תוך כדי שהמשכתי לרוץ.

אחרי 20 סיבובים התחלתי לרוץ ספרינטים מצד לצד. הזעתי כולי.

אחרי שסיימתי לרוץ אבא הורה לי להתחיל לבצע תרגילים פשוטים של חדירה לסל, זריקה או קליעת עונשין….בלי הכדור. התחלתי לרוץ לעבר הסל ולדמיין שאני קולע וכבר במהלך הראשון שמעתי שריקה מרגיזה.

-מה זה??? מה זה היה עכשיו??? מה ראיתי פה? הוא צעק פורס את ידיו לצדדים.

-עשיתי צעד וחצי, אבא….מלמלתי קפוא במקום.

הוא הביט בי במבט חודר וכועס ואמר 'עוד פעם'. התחלתי לרוץ שוב מקשת השלוש.

-'תרים את היד יותר גבוה!!!!' הוא צעק. יחסמו אותך בכל חדירה לסל.

הוא התקרב בריצה אל הסל ונעמד מולי. רצתי שוב מקשת השלוש ישר אליו. הנפתי את ידי שכמעט פגעה בקרחת של אבי. הוא הושיט את ידו למעלה ונתקעתי בגופי ובידו המונפת מעלה בעודי נופל אל הפרקט.

הוא הביט עליי מלמעלה בבוז. קמתי והלכתי באיטיות חזרה אל קשת השלוש.

עוד פעם. והפעם תחשב את הצעדים.

יצאתי בריצה לעברו. יד ימין זזה בתנועת הקפצה. צעד ועוד צעד והנה אני מתרומם ורואה את זווית הריבוע שעל הקרש. הוא קפץ איתי שוב. שוב נפלתי.

-סל ועבירה. שמעתי אותו אומר. הסתובבתי אליו וראיתי אותו מושיט את ידו לעזור לי לקום. נאחזתי בו וקמתי על רגליי. ' ככה זה סיפור אחר'.

לאחר שביצעתי עוד 20 לייאפים כאלה ביד שמאל ביצעתי גם זריקות דמיוניות מקו העונשין.

כל גופי נרגע באותם רגעים. זה רק אני והסל. אחרי כשעה סופסוף עברנו להתאמן עם כדור. התחלתי לכדרר בין הרגליים ומאחורי הגב תוך כדי שאני מתקרב אל אבי שמבינתיים ניסה להפריע לי בתנועה ולחטוף לי את הכדור. ההסכם היה שבכל פעם שיצליח לחטוף לי עליי להתחיל מחדש וכך 20 פעמים בכל יד. ניסיתי בכל כוחותיי. הצלחתי לשמור על הכדור ביד ימין ואבא לא הצליח אפילו פעם אחת. אך ביד שמאל לא הצלחתי בכלל. הכדור ברח לי בכל פעם והרגשתי שכף היד שלי לא מצליחה לכדרר את הכדור כך שאשתלט עליו.

אבא עצר אותי. התחלתי שוב לתרגל כדרור דמיוני של כדורסל בידי השמאלית. אבא הלך על ידי והביט בכל צעד שלי. הוא אחז בידי ויישר אותה אחר כך סיבב וביקש להרפות. התחלתי מחדש. היד המשוחררת הקפיצה כדור דמיוני באוויר.

הוא מסר לי שוב את הכדור והרגשתי איך הכדור דבוק אליה. בן רגע ידו של אבי באה לחטוף את הכדור. הספקתי להעביר את הכדור בין רגליי אך אבי מיד קפץ לצד השני מושיט את ידו שוב. הפעם העברתי מאחורי הגב. הקדמתי אותו בשני צעדים. הוא נצמד אליי שוב תוך כדי שהוא משיג אותי ועוטף בגופו ומקשה על התנועה לעבר הסל. הצמדתי אץ ידי אל בטנו מנסה ליצור הפרדה . הרגשתי את גופו לוחץ עליה ואותי מאבד שיווי משקל. נפלתי.

הבטתי עליו מלמטה למעלה. הוא המשיך לעמוד במקום, מחכה שאקום. קמתי בכוחותיי האחרונים והרמתי את הכדור מהריצפה.

אבא הסתכל עליי והתיישר.

-מה היתרון שלי עליך? הוא שאל בוחן כל זווית בפניי.

לא יודע. עניתי בעודי מנסה להתחמק מהשיחה.

-אני חטיאר זקן. ששוקל פי שתיים ממך, איטי וכבד. ואתה קליל ומהיר. אתה צריך לנצל את הגודל שלי לטובתך ולעקוף אותי בכל הזדמנות. תעבוד עם הרגליים. היד שלך היא הכלי, הראש הוא המפתח.

התחלנו שוב. רגליי היו כבדות והרגשתי איך בכל צעד אני יותר ויותר נתקע במקום. אבא שוב נצמד אליי בגופו. שיניתי כיוון כדי לא להיכנס ברגליו. הוא נשאר מאחור. וכך שוב ושוב ושוב. עליתי על השיטה.

גם באימון הקליעות פישלתי. אך אבא לא כעס. הפעם הוא רק תיקן את הזריקה שלי בכל פעם.

-זה שטוח מדי. תעשה יותר קשת עם הכדור. שמור על יד ישרה…יותר רך.

הכדור פשוט לא נכנס. הרגשתי את ידיי עומדות ליפול. הזריקות היו קצרות ואפילו כמה פעמים עשיתי איירבול.

אחרי שהחטאתי 10 זריקות רצופות אבא נעמד מולי והפעם לא מסר את הכדור.

הוא הביט בי ומבטו נעצר על החולצה שלי. לייקרס 8, קובי בראיינט.

-תוריד את החולצה הזאת. הוא אמר בקול שקט אך מצווה.

אבל אבא.. ניסיתי להבין למה.

-בראיינט לא מחטיא 10 זריקות מהקו. תהיה ראוי ללבוש את החולצה הזאת. הבנאדם הזה עובד קשה בכל יום בשביל להיות מי שהוא. תוריד את החולצה.

-אני גם עובד קשה. הרגשתי מחנק בגרון ואת עיניי מתחילות לדמוע. אני יכול, אבא, אני יכול.

'אז תראה לי' הוא אמר בחצי צעקה ומסר לי שוב את הכדור.

3 כדרורים לריצפה. אוחז את הכדור, נושף אוויר החוצה בלי להוריד את המבט מהסל. בתנועה קשתית מותח את היד ומשחרר את הכדור. הוא קפץ על החישוק מקדימה ואז נגע בקרש וצלל פנימה.

גם ארבעת הזריקות הבאות נכנסו באופן דומה תוך כדי שהן רוקדות על הטבעת ומאיימות ליפול מחוצה לה.

אני כרגע על 50% חשבתי לעצמי. בזריקה הבאה נשפתי את האוויר חזק יותר החוצה והרגשתי את רגליי חקוקות בתוך הפרקט. נתתי דחיפה קטנה עם הברכיים….וזה נכנס.

הרגשתי לחץ נשארו לי עוד 3 זריקות ואסור לי לאכזב. לא אותי, לא את אבא ולא את קובי.

חזרתי על אותה הפעולה שוב וקלעתי גם את שתי הזריקות הבאות.

9/10 ויש לי זריקה אחרונה. הבטתי באבא שהיה שקט ומרוכז. הוא הביט אל תוך עיניי. הרגשתי שוב את הלחץ . תפסתי את הכדור והתחלתי לסובב אותו בידיי. הסתכלתי על הכדור שוב ושוב מסתובב וקופץ מהריצפה חזרה אליי במשך שלוש כדרורים. תפסתי אותו שוב וסיבבתי בידיי. תפסתי אותו כשקצות אצבעותיי ממוקמות על הפסים השחורים של הכדור. מבט ישר, נשיפת אוויר. רגליי יציבות ומעט מכופפות.

הרמתי את הכדור מעל ראשי ושחררתי בקשת אל עבר הסל. ראיתי את הכדור מסתובב באוויר כאילו לא זז. ואז בבת אחת שמעתי את הרשת זזה ואת הכדור נופל לאט מתוכה. השארתי את היד מורמת באוויר.

-'קובי' נפלט לי מבלי ששמתי לב. חייכתי בפה מלא.