כוכב אדום בשמי הכרם פרק 2
פרק 2 תל אביב סוף אוגוסט 78. בגין חזק בשלטון לאחר המהפך המפורסם. 'אבניבי' של יזהר כהן מושמע בכל פינה ויהוד'לה בנצי
פרק 1
'ברוכים הבאים לישראל' אמרה הדיילת וסימנה בידה הימנית לכיוון דלת היציאה מהמטוס. אישה כבת 35 בעלת מטפחת לראשה צעדה במדרגות הירידה אוחזת בידו של ילד קטן. חום הארץ הלוהט הכה בפניהם וטיפות הזיעה החלו לנצנץ באופן כמעט מידי על המצח ולנטוף בכל הגוף. צעדיה היו מהוססים אך רגליה דרכו במלואן על כל מדרגה כאילו מוודאות שהן יציבות. הילד נצמד לשמלתה כמו מנסה להסתתר מאחוריה. 'אידום מישינקה' אמרה לו בחצי לחש וירדה במדרגה האחרונה. לחלק מנוסעי הטיסה חיכו קרובי משפחה חברים ומכרים שחיפשו את יקיריהם בין ההמון. היא חיפשה פנים מוכרות גם כן, לבסוף היא זיהתה אותן מאחורי גבר גדול ממדים לבוש בחולצה צבעונית מכופתרת ומכנסיים קצרים בצבע בז'. השיער שעל חזהו פקע מבעד לגופיה שלבש מתחת לחולצתו. בערך באותו הקו זיהתה את פני אחיה ששערות ראשו של הגבר יצרו לו שפם שמעולם לא היה לו. גם הוא זיהה אותה ומיהר לעקוף את הגבר הגדול שבינתיים שוחח עם אשתו ונופף בידיו לכל הכיוונים.
'נו זדרסטבוי…' בירך אותה אחיה ורץ לחבק את אחותו שמיהרה להיפטר מהמטפחת שעל ראשה. הילד שהסתתר מאחורי אמו הציץ לרגע מבעד לשמלה. 'הווו הנה הנסיך הקטן, שלום גם לך ' הוא המשיך בהתלהבות. הילד הביט באמו מחפש אישור לדבר עם הגבר הזר שבינתיים הושיט את ידו ללחיצה. היא הנהנה לאות הסכמה והילד הושיט את ידו הקטנה בחזרה.
'לינקה את נראית נפלא, בחיי שהתגעגעתי אליכם' ההתלהבות המשיכה במלואה. בינתיים היא משכה את המטפחת הקטנה שהייתה מקופלת היטב בכיס חולצתו של אחיה ומיהרה לנגב את פניו של הילד שהיו מלאות זיעה. 'ככה יותר טוב' היא חייכה בחיוך מרוצה וחיבקה את אחיה בשנית.
ביציאה משדה התעופה, לאחר שהעמיסו את המזוודה השחורה יחד עם התיק בתא מטען של מכונית הפז'ו שחיכתה להם, נכנסו לאוטו. נהג המונית נכנס אחרון, סגר אחריו את הדלת ומיהר להדליק את הרדיו. 'אין לי, אין לי אהבההה…' הצטרף בקול לשימי תבורי תוך כדי שהוא מפגין מופע זיופים קטלני/חינני. הנהג הביט אל המראה לבחון לרגע את העלמה שישבה מאחור עם בנה ואז באחיה שישב על ידו. 'אישתך?' שאל בגיחוך נסתר, 'זה אחות, אחותי' ענה האח במבטא רוסי כבד בעודו נזכר בלחץ בכמה שיותר מילים כדי לענות לנהג. הנהג בינתיים הנהן לאות הבנה והמשיך להתענג על שירתו של תבורי. 'איזה זמר השימי הזה, תאמין לי אין עליו, וולאק ייסע אצלי יום אחד במונית אני לא אקח ממנו שקל רק שישיר לי כל הנסיעה!'.
ויקטור הסתובב אל לינה והם החליפו ביניהם מבטי שאלה. הנהג שוב הביט במראה כשמבטו עוצר על הילד. 'מה קורה גבר? ' הוא שאל בחצי צחוק וחייך אליו. 'אני פרצל נעים מאוד' הוא המשיך במונולוג המבדר שלו בעודו מנסה להרשים את האישה שישבה מאחור. היא הבינה ובכל זאת מיד פנתה במבט שואל אל אחיה, 'אההה ויקטר אני, מאוד נעים' ענה האח. פרצל התעלם ממנו בבוז ופנה ישירות אל האישה 'איך קוראים לך, יפייפיה?' 'הוא שואל איך קוראים לך, הקוף' תרגם לרוסית האח.
'לינה רוסלנובנה סוקולובה' . פרצל המרוצה מאוד מעצמו חייך שוב 'אהה.. לינה זה מספיק'
הוא עצר את המונית ללא הודעה מוקדמת על יד המדרכה ויצא בזריזות תוך כדי שהוא מודיע 'שבו פה, אני כבר בא'.
לינה הציצה מהחלון, המזג האוויר הקיצי הדהים אותה. הכול מואר והרגשה מאוד שמחה של הולכי הרגל על המדרכות.
'לא דומה לשם אה?…' שאל ויקטור
'זה מקסים פה..' היא ענתה מבלי להוריד את עיניה מחלון הראווה שהוצגה בו בובת שעווה לבושה שמלה פרחונית במיוחד בשילוב צבעים ירוק צהוב ותכלת. מיכאל בינתיים התרכז בילד בערך בן גילו שהלך לצד אמו וגרר אחריו בובת דוב חום לבוש במכנסיים כחולים וגופיה אדומה.
פרצל חזר לאחר 4 דקות מחזיק בידיו 3 פיתות ובקבוקי גזוז. 'אני מלא גברת מלא, פעם אחרת אני אקח אותך לאן שאת רוצה נשמה..' נשמע קולו משכנע גברת זקנה שניסתה לרוץ למונית בתקווה שיסיע אותה.
'קחו פלאפל של גבאי, מספר אחת בארץ, אלוף הפלאפל' הוא דחף פיתה מלאה כדורי פלאפל לוהטים וטחינה נוזלת לויקטור ואז פנה לאחור תוך כדי שהוא עוטף ומסדר את הפיתה הבאה בנייר ומושיט אותה כמו פרח ללינה, 'זה בשבילך יפייפיה, בתאבון'. הוא הביט בילד ולרגע חשב, ואז הוציא מאחוריו חבילת ופלים ושם אותן בידו של הילד וקרץ.
לינה וויקטור ישבו המומים, לא יודעים כל כך איך להגיב. 'מה זה..?' בקול מהוסס מאוד שאל ויקטור. הילד לא העז לפתוח את הוופלים ורק בהה באמו שואל בעיניו אם אפשר בכל זאת לטעום מהם. 'תאכל תאכל , לא תצטער, עליי' ענה פרצל ומיד הביא ביס ענק כשכתם טחינה נוזלי נשאר על לחיו. 'איזה גבאי יא אללה…אלוף! אלוף!' המשיך תוך כדי שהוא משמיע קולות לעיסה יצירתיים במיוחד. הוא הביט שוב בויקטור, 'טוב מה נסגר? אם אתה לא אוכל אני אוכל' .
'אוסטרויה??' סימן ויקטור על הפיתה ובתגובה קיבל הבעת פנים מטומטמת של פרצל שלא הבינה למה הוא עדיין לא טעם. 'מה קשור עכשיו אוסטריה,כמה שאלות יש לך? תאכלללל' ויקטור נכנע לריח ולתאבון המופרז של פרצל והחל לאכול גם הוא. פרצל לא הוריד ממנו את מבטו בוחן את תגובתו למה שהחשיב כדבר הטעים בעולם. ויקטור שמעט היסס להישיר איתו מבט השתדל להגיב באותה ההתלהבות רק כדי לא להעליב את פרצל שבינתיים מבטו הפך ממבט חצי מטומטם ומלא עונג למבט חצי מאיים במידה ולא תתקבל התגובה הרצויה. חתיכת מלפפון נפלה לויקטור מהפה והוא מיהר להרים ולדחוף אותה בחזרה. 'הלו, הלו, לא לכלכך לי פה את האוטו' פרצל נהם בפה מלא, כמעט ונחנק ומיד פנה לאחור. לינה הריחה את הכדורים הלוהטים. הריח הממכר שלהם מילא את חלל המונית. פרצל עקב אחריה במבט מלא סקרנות וציפייה. 'תאכלי נשמה, אם תרצי אביא לך עוד' ,היא המשיכה להריח את הפלאפל עד שלבסוף העיזה לטעום תוך כדי שהיא נזהרת לא להתלכלך מהרוטב הלא ברור הזה. אך ידו של פרצל הייתה מוכנה עם מפית מושטת וחיוך רחב על פניו. 'בבקשה יפייפיה' היא לקחה את המפית ולראשונה חייכה חיוך מסמיק שגרם לפרצל להרחיב את חיוכו שעוד רגע אפשר היה לקשור אותו לאוזניו. היא צחקקה קלות. גם הוא החל לצחוק, כשצחוקה מעט גבר הוא התמלא אושר ומעט התקרב אליה. מושיט לה עוד מפית . היא לקחה את המפית וניגבה את כתם הטחינה הענק מלחיו ובעדינות הצביעה לו על הכביש כמבקשת שייסע. החיוך נעלם כמעט מיד מפניו והוא התרווח שוב במושב והמשיך בנסיעה.
'אז מאיפה אמרת שעליתם?' הוא פנה לויקטור
' סובצקי סויוז..' מלמל ויקטור.
פרצל: איפה זה יוצא?
ויקטור: סברנייה אזיה… הוא המשיך למלמל
פרצל: מה עזה? מה אתם ערבים? הוא שאל בחצי רצינות חצי ספק והביט אחורה אל לינה במראה
לינה: ראשן, רוסיש, ברז'נייב. היא ניסתה להסביר לו בכל דרך אפשרית
פרצל המשיך לשדר הבעה של לא מבין.
לינה: סטלין, מוסקבה
פרצל: סטלין? יש לך קשר למשוגע הזה??? הוא קיבץ את אצבעותיו לאגרוף לאות הגדרה של סטלין
כולם צחקו צחוק מבויש שאחריו פרצל מיהר להסיק מסקנה נחרצת. אין כמו בארץ!!!
'מכירים את בגין? אין עליו איזה ראש ממשלה גבר יש לנו'
לינה וויקטור הנהנו לאות הסכמה מכיוון ששמעו רבות על בגין ופועלו וגם בעיניהם הוא היה דמות מוערכת מאוד.
'ושימי. איזה זמר יא אללהה,, איפה עוד תמצאי זמר כזה תגידי איפה?' הוא המשיך להתלהב ,'קיץ ים נשים יפות, מה עוד צריך, לא ככה?'
ויקטור: ישראל זה טוף הרבה, אהב זה ארץ
פרצל תפח על שכמו כמאשר את דבריו. 'ברוכים הבאים לישראל'
'בת שבע יא בינתי' קראה מרגלית לבתה מחדר המדרגות כשלרגליה מגב וסמרטוט ספוג מים. 'כן אמא' ענתה הילדה כשהיא מציצה מאחורי דלת הכניסה של הדירה. 'תעשי מצווה יא בינתי,קחי מאבא שלך כמה לירות ורוצי למכולת לקנות מה שהוא יגיד לך וחלות לשבת, אחר כך תעברי אצל רחל תביאי קצת שמן'. הילדה נכנסה בזהירות לחדר בו ישב אביה, זכריה, ועמל בקפדנות על השרשרת אותה הזמין מורי סעיד, עבור חתונת בתו בחודש הבא). 'אבא, אמא ביקשה שתביא לי כסף למצרכים'. הוא הושיט בעדינות את ידו השמאלית לכיסו והוציא שטר מעט מקומט של 5 לירות והושיט את ידו לעבר בתו. 'תביאי בקבוק ערק מעזרא ותבקשי ממנו שירשום אם לא יספיק, אני כבר אסתדר איתו ביום ראשון בלי נדר'. היא לקחה את השטר ויצאה תוך כדי שהיא סוגרת אחריה את הדלת.
בינתיים, המונית נעצרה מול הבניין, ממנה יצא פרצל שממהר לעקוף את ויקטור ופותח ראשון את הדלת ללינה ומיכאל. 'תודה רבה' אמרה לינה והנהנה לאות הערכה לעברו של פרצל. הוא הביט לרגע על כניסת הבניין כדי לזכור את הכתובת והבחין במרגלית, 'שלום גברת מרגלית, מה שלומך היום?'
מרגלית חייכה והשיבה 'ברוך השם אין תלונות, מה שלומך אתה?'
-'הבאתי לכם דיירת חדשה, יפייפיה!'
-אהלן וסהלן! השם יברך אותך, שבת שלום עיוני'
בינתיים ילדיה של מרגלית הצטופפו מול החלון בוחנים בסקרנות את השכנים החדשים.
-'מאיפה אמא מכירה אותם?' שאל לוי
-'היא לא, היא מדברת עם פרצל' ענה יחיאל
-'רק שלא יתפוס אותנו, סחבנו להרצל אחיו כמה סוכריות אתמול מהבסטה' מלמל אבשלום. לוי מיד סימן לו בעיניו לשתוק.
'מה עשיתם?! אתם תרדו עכשיו ותתנצלו' הודיע להם אחיהם הבכור יהודה. הם החליפו ביניהם מבטים מאוכזבים, אך לא העזו להוציא מילה. הוא הניח 2 פרוטות על השולחן והורה להם בידו לכיוון הדלת. הם לקחו את הכסף ויצאו.
-ברוכים הבאים, בבקשה היכנסו קראה מרגלית ומיד הוסיפה 'זהירות רטוב, תעלו בזהירות'
לינה חייכה לאישה הנחמדה, אוחזת בידו של מיכאל. פוסעת בצעדים עדינים כדי ללכלך כמה שפחות את הרצפה שמרגלית זה עתה שטפה. תוך כדי שהם עולים במדרגות לינה נעצרת למראה לוי ואבשלום שרצים ובועטים מבלי משים בדלי המים שניתזים לכל עבר.
-'יו, פגרי! מה קרה לכם?? תיזהרו שלא תתחלקו!' התריעה מרגלית
ויקטור, שבינתיים שילם לפרצל על הנסיעה לקח את המזוודה והתיק ומיהר אחריהם.
'אחחח בלאטטט ' נשמעה זעקה מטרים ספורים בקומה מתחת. לינה רצה למטה ומצאה את ויקטור שוכב שרוע על גבו כשהתיק השחור מתחתיו והמזוודה הגדולה זרוקה עליו ומכסה את פניו. מרגלית מיהרה להוריד אותה ממנו
'אדון ויקטור, אתה בסדר? נפצעת?' בדאגה רבה שאלה מרגלית. אחרי כמה שניות התאוששות ויקטור מיהר לקום והתרחק ממנה תוך כדי שהוא מפנה מבט זועם אל עבר המגב שבידה.
-'בסדר,בסדר', הטיח. הוא פתח את דלת הדירה והם נכנסו פנימה.
ויקטור עלה לארץ חצי שנה לפני אחותו. בבריה"מ ויקטור היה מהנדס בכיר ומבריק אשר ניחן בחוש פנומנלי למספרים ויכולת לחשב ולקלוט דברים. למרות שנאלץ לשלם 'קנס' די גדול בגין שני תאריו האקדמיים על מנת לזכות בחירותו לעלות לארץ, הוא עדיין יכול היה להרשות לעצמו לקנות דירה צנועה בתל אביב, כל מה שנותר היה למצוא את המשרה שתהפוך אותו למאושר בארץ החדשה שלו. לאחר ארבעה חודשים במרכז הקליטה סוף סוף הכול היה מוכן להתחיל בחיים החדשים.
'אז זו הדירה, לא מזכירה את הדירה במוסקבה אך אפשר לחיות' כך בחר להציג את דירתו הצנועה. 'תתרווחו בינתיים אמזוג לנו תה.' הוא ניגש למטבח בצליעה קלה לאחר הנפילה בחדר המדרגות, מנסה להתיישר ולא כל כך מצליח. בסלון הייתה ספה מתקפלת ששימשה כמיטה. מאחוריה גיטרה שנשענה על שולחן לא גבוה מלא בתקליטים וקלטות
מיכאל סימן לאמו כי הוא רוצה להוריד חולצה בגלל החום הבלתי נסבל. לינה פתחה את המזוודה והחלה לחפש לו בגד מתאים למזג האוויר הישראלי. לאחר שלא מצאה הרשתה לו פשוט להישאר בתחתונים. היא עצמה ניגשה למטבח ולקחה מגבת להתנגב מהזיעה.
' אני מיד אפעיל מאוורר' אמר ויקטור בעודו יוצא מהמטבח עם 2 ספלי תה ותכף ניגש להביא את הקומקום.
לינה התיישבה על קצה הספה הפתוחה מביטה בארון ממולה. היא הבחינה בתמונת שחור לבן ממש מתחת לשעון גדול שהיה תלוי על הקיר. אישה עם צמה שחורה ארוכה עמדה על רקע אגם חייכה אליה מהתמונה. 'זאת התמונה האחרונה שלה שנשארה לי, מלפני המלחמה' הודיע ויקטור חולף על פני הארון.
-'אני בקושי זוכרת אותה. רק את הקול שלה בעיקר, כל השאר מטושטש מאוד'
-'את הקול ירשת ממנה', אמר ויקטור בחצי נחמה.
לינה נאנחה והביטה הצידה. היא ניגשה אל החלון שהשקיף לחצר למטה.
פרצל בדיוק נכנס למונית לאחר שחילק צ'פחה ידידותית ללוי ואבשלום ושלח אותם הביתה.
'מצחיק הנהג מונית הזה' חייכה לינה. 'מסובב קצת'
-'הם כולם פה כאלה. אני עוד לא התרגלתי אליהם. זה עולם אחר'
-'ושם היה עדיף?' היא שאלה בטון מאוכזב
הוא לא ענה, רק לגם מהתה והזמין אותה לשבת.
'את יכולה לנגן אם בא לך' הוא סימן בעיניו אל הגיטרה, 'אבל בערב צריך לשמור על שקט יחסי. היום יום שישי ונכנסת שבת. השכנים פה מאוד שומרים.'
בזמן שויקטור התקלח לינה ניגשה שוב אל החלון, הביטה בשמיים שבינתיים נהפכו כתומים ולקחה נשימה. כמו מתאמצת למלא את ריאותיה ולרוקן את מחשבותיה הטורדניות. לינה חששה לעתידה אך בעיקר חששה למיכאל. כשלקחה נשימה בשנית, הבחינה לינה בריחות הבישולים הממלאים את הבניין, היה זה ריח חריף של שום ועוד איזה תבלין לא מוכר, חשבה. תחושת התרגשות עברה בגופה, 'אנחנו בבית', הבליחה בשקט.
הנרות דלקו והשולחן היה ערוך ומוכן לקבלת השבת. החלות, הסלטים (והמרק התימני של מרגלית שמבעבע על הפלטה). דפיקה קלה נשמעה בדלת, 'שבוווות' שולום', הכריז זכריה וכולם חזרו אחריו כמו מקהלה. כל האחים ללא יוצא מן הכלל היו לבושים לבן ומסורקים. כל אחד נעמד במקומו הקבוע סביב השולחן. יהודה ישב משמאלו של אביו ולידו יחיאל. אבשלום ולוי, הקטנים, ישבו על יד אמם. ובין יחיאל ובת שבע הפריד הכיסא הריק.
'שולום עליכם מלאכי השולום, מלאכי עליון… אשת חיל מי ימסא… סברי מורונן.. לחיים…בורא פרי הג'ופן.. אווומן..'
-'יוו פדאייתכ! המרק מעדן!' התלהב זכריה.
-'כן! יבורכו מעשי ידייך אמא' הוסיף יהודה.
-'לבריאות רוחי, לבריאות..' השיבה מרגלית בצנעה.
-'אמאאא התלכלכתי.. קפץ עליי המרק', אבשלום התלונן
-'לא נורא גלבי, לא קרה כלום, תאכל איבני.. אח"כ ננקה..'
לאחר שסיימו לאכול קמה מרגלית והחלה לפנות את השולחן, בת שבע קמה מיד אחריה וניגשה למלאכת שטיפת הכלים, כשהיא מותירה אחריה סביב השולחן ישובים ומרוצים את אביה ואחיה.
-'פרשת השבוע היא…?' שאל זכריה
-'חקת!' אבשלום ולוי צעקו ביחד
-'נכון מאוווד! חקת… ' והחל לקרוא מן הכתובים 'ברוך אתה ה' למדני חוקיך' , "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר…."
-'פרשת חקת', הסביר, 'מתארת את מסעותיהם של בני ישראל במדבר סיני ופותחת בעניין פרה אדומה.'
-'פרה אדומה?! אף פעם לא ראיתי פרה אדומה…' השתומם לוי בשקט לעצמו ולא העז להפריע לאביו.
כולם הקשיבו בעיון רב לזכריה שתמיד דאג לספר כך שיבינו כולם, גם הקטנים יותר. היכולת הנפלאה שלו לתאר ולהסביר את שסיפר שבתה בקסמה את כל מי שהכירו.
לאחר שסיים את דבריו הביט באשתו שישבה לצדו בשתיקה. מרגלית התבוננה בכל אחד מילדיה שישבו סביב השולחן וכולם הפנו מבט אל הכיסא הריק. שתיקה שררה סביב השולחן למשך שניות ארוכות.
'אחח יא וולדי, אמא יודעת, אמא מרגישה גם מרחוק' אמרה מרגלית בצער, 'אני יודעת שהוא חי ורק מתפללת לבורא עולם שטוב לו היכן שהוא נמצא'. ילדיה שלחו לה מבט אוהב, מזדהים עם כאבה ואבדן יקירם שחלקם לא הכירו. חיים, שמו.
לאחר שסיימו לברך את ברכת המזון, הוציאה מרגלית פיצוחים ופירות כמו עורכת סעודה נוספת. השתיקה ששררה על לפני רגע התחלפה במהרה בסיפורים של בני המשפחה על השבוע שחלף, צהלות שמחה וצחוק בעיקר מהקטנים יותר
-'בת שבע בינתי, אנא ממך תשירי משהו' פנה זכריה אל בתו ובעיניו ניתן היה לראות ששירתה היא הדבר היחיד שחסר לו הערב.
-'צור מנתי וחמדת חלקי… חלקי… צור מנתי… וחמדת חלקי…' החלה בשירתה בת שבע את השיר צור מנתי מאת רבי שלום שבזי. לאחר שסיימה לשיר את הבית הראשון הצטרפו אליה הוריה ובהמשך גם אחיה. קולה של בת שבע היה צלול ויפייפה. היא ליטפה בשירתה העדינה. כך עבר לו ערב שישי.
'הילדה מוכשרת, שרה יפה מאוד' אמרה לינה בעודה נהנית מקולה של בת שבע מהדירה ממול.
ויקטור שם בצד את הספר אותו קרא והאזין למתרחש בדירה ממול. 'אני לא מצליח להבין כלום בין כל הרעש הזה שהם עושים' הוא ענה בכעס. 'מדהים איך הם שרים כולם ביחד אבל בעצם משמשים רקע לקול אחד', המשיכה לינה כמתעלמת מדבריו. ויקטור הביט בה במבט שואל ולא מבין.
'זה חסר לך אה?' הוא שאל את לינה שלא ענתה. היא לקחה את הגיטרה ובנגיעות ממש עדינות החלה ללטף את המיתרים. כאילו לא רוצה להפריע לעצמה להאזין לשירתה של בת השכנים.
מיכאל כבר נרדם על הספה בתחתונים בלבד. היא הביטה בו וליטפה מעט את הזיעה מפניו והתמקמה על ידו עד שנרדמה גם היא.
בוקר שבת.
'אז על מה חשבת? מה התכניות?' התעניין ויקטור כשישבו במטבחון הקטן ושתו תה לוהט.
'לא יודעת. צריך למצוא את הבחור שהמליץ הרב במוסקבה, אולי הוא יעזור. למרות שבחיים צריך לסמוך רק על עצמך. זה מן חוק כזה' קבעה בהחלטיות.
'כן? אני כבר חודשיים מנסה להסביר לכל מי שרק אפשר שאני מהנדס מצוין שרק רוצה לעבוד, ומה?'
-סבלנות ויקטור, סבלנות. לפחות אנחנו בסביבת יהודים, כמונו, ואף אחד לא רודף אותנו יותר.
ויקטור שתק. אי היכולת שלו למצוא עבודה במקצועו הפחידה והורידה לו את הביטחון. הוא היה שרוי בלחץ שהלך וגבר.
-מה עם גליה? דיברת איתה?
-היא עונה וישר מנתקת. לא רוצה לשמוע אותי בכלל. על מרינה אני בכלל לא מדבר, אין לי גישה אליה.
-כל אחד מכם עשה את הבחירות שלו. חבל שהיא ככה. 'אתה אמנם שרפת כמה גשרים, אבל היא שרפה את כל העיר'.
צלילי תיפוף וצהלה נשמעו מהדירה הסמוכה. לינה מיד הפנתה מבטה באחיה שעיקם את פרצופו.
-לא ראיתי דבר כזה. הם כל הזמן שרים וחוגגים. מה יש לשמוח כל כך בשבת בבוקר?
– דווקא בעיניי זה ממש נחמד. ענתה לינה ולקחה ביס מעוגיית חמאה דקיקה
-חכי תראי מה יהיה בערב. גן חיות מה שהם עושים. אפילו אצלנו בבריה"מ לא חגגו ככה אחרי הניצחון על הנאצים. חיסלנו כמה בקבוקי וודקה כי זה חובה אבל לא הגענו לרמה כזאת!!!
לינה השתדלה להסתיר את חיוכה כדי לא להרגיז את אחיה עוד יותר.
ויקטור ניגש אל המקרר שהיה ריק למעט כמה חתיכות גבינה צהובה ומלפפונים.
'מחר אלך לקנות כמה דברים שלא נמות פה מרעב' הצהיר בפני אחותו 'הכל סגור בשבת'
הוא הוציא בקבוק וודקה מהמקפיא ומזג לעצמו כוסית ומיד שתה אותה.
רוצה? בפנים רציניות הוא שאל את לינה
'השתגעת? 10 בבוקר אתה כבר שותה?' היא נזפה בו. 'ועוד ליד הילד. תעיף את זה מיד!!!'
ויקטור התעלם מההערה שלה ולגם ישר מהבקבוק. 'אחותי באה לארץ, מה זאת לא סיבה מספיק טובה לשתות?' הוא התיישב חזרה בכיסא והביט בחלון.
מיכאל בינתיים הסתכל על הנעשה וישב ללא נוע בכיסאו על יד לינה.
נשמעו קולות של ילדים מעבר לחלון והוא מיהר לראות מי שם. אלה היו לוי ואבשלום. הראשון עמד בכניסה לבניין והחזיק בכבל מים שהיה מכוון לאחיו והשקה אותו.
מיכאל רצה לרדת אך לא יכול היה לעשות זאת ללא רשות אמו. להפתעתו היא ליטפה את ראשו לאחר ששלחה מבט קודר בויקטור והרשתה לו להצטרף לשכנים השובבים למטה.
אבשלום רץ בזיג זג כחלק ממשחק בו אחיו היה צריך לפגוע בו עם זרם המים מרחוק. מיכאל ירד בריצה במדרגות ועצר על יד לוי שעצר לרגע את הזרם. האחים בחנו את מיכאל מכף רגל ועד ראש. בעיניים מלאות שמחה הוא הביט בהם חזרה, הוא רצה לשחק איתם אך לא ידע כיצד לפנות. לוי הפעיל שוב את הזרם והפעם כיוון אותו אל מיכאל. תוך שניות הוא היה רטוב כולו. לוי כיבה את הזרם שוב ופנה אליו 'למה אתה לא רץ? אתה צריך לרוץ'. מיכאל בהה בו בעיניים מלאות שאלה. הוא היה מאושר שהתייחסו אליו וכלל לא הפריע לו שהיה רטוב. לוי כיוון את הזרם על אבשלום שחזר לקפץ. מיכאל הצטרף אליו ויחד החלו לברוח מזרם המים.
'הם מגניבים מאוד. אני רוצה מחר עוד פעם לשחק איתם' ביקש מיכאל כשישבו לארוחת הערב. לינה חייכה אליו 'הם בבוקר יהיו בבית הספר חמוד, אולי כשיחזרו' וליטפה את שיערו.
ויקטור ישב בכורסה מרוכז כולו בספר המתח שקרא. צלילי הפח נשמעו שוב וקולות השירה לא איחרו לבוא מיד אחריהם. 'הנה זה מתחיל…' הוא אמר בכעס וניסה להתרכז בכל הכוח בכתוב. הרעשים התגברו ונדמה היה כי השמחה הגדולה מתרחשת ממש אצל ויקטור בסלון. הוא זרק את הספר לצד והביט באחותו והכריז 'בבונים, זה מה שהם, חבורה של בבונים' ובינתיים סלסולי שירה מילאו את כל הבית.
פרק 2 תל אביב סוף אוגוסט 78. בגין חזק בשלטון לאחר המהפך המפורסם. 'אבניבי' של יזהר כהן מושמע בכל פינה ויהוד'לה בנצי
כל הזכויות שמורות2024
השאירו פרטים ונהיה בקשר